החלטה בתיק בש"פ 1580/13

           בפני ערר על החלטת בית משפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) מיום 26.02.13, אשר הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר במ"ת 5462-01-13.

רקע והליכים

1.        נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 16.12.12, סמוך לשעה 18:00, ישב המשיב, בחברת אחרים סביב שולחן ליד קיוסק בעיר באר שבע. בשלב מסוים פרץ ויכוח בין אחד מבני חבורתו של המשיב לבין יושבי השולחן הסמוך, וביניהם המתלונן. עקב כך התפתחה בין הצדדים קטטה שכללה דחיפות הדדיות. בשלב כלשהו של הקטטה, התנפלו בני חבורתו של המשיב וביניהם המשיב על המתלונן והחלו להכותו. המתלונן נפל על הארץ בין שתי מכוניות ובני החבורה המשיכו להכותו. במהלך התקיפה, אחז המשיב סכין בידו ודקר את המתלונן דקירה אחת בחזהו השמאלי ודקירה אחת בבטנו. המתלונן פונה לבית החולים, שם נותח ואושפז במצב קשה מאוד כשהוא מורדם ומונשם ונשקפת סכנה לחייו.

2.        בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה על ידי העוררת בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, וביניהן דיסק של מצלמת האבטחה המותקנת בסביבת הקיוסק המתעד את הקטטה; הודעתו של אחד מבני חבורת המתלונן, בשם מולעלם, אשר זיהה את המשיב כמי שנכח במקום בזמן הקטטה ואשר טען כי אחד מבני חבורתו של המשיב, המכונה "ילד" (להלן: "ילד"), איים עליו בסכין; מזכר חוקר המתעד שיחה (שהוקלטה) בין החוקר לבין עד בשם זכר חיימוב, אשר הפליל את המשיב כמי שדקר את המתלונן; הודעותיו של העד בוריס וולך שזיהה את המשיב כמי שנטל חלק בקטטה; תעודה רפואית ועוד.

3.        בהחלטתו מיום 24.1.13 קבע בית המשפט המחוזי כי העוררת אמנם הניחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של המשיב, אולם חל בה כרסום, ומשכך יש מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית. בית המשפט ביסס את קביעתו באשר לכרסום שחל בתשתית הראייתית על הסתירות בין שתי הודעותיו של העד המפליל, חיימוב. לפי הודעתו הראשונה של חיימוב מיום 27.12.12, הוא נכח בזירת העבירה, ראה את המשיב, אותו הכיר, משתתף בקטטה, אך הוא לא ידע להגיד מי דקר את המתלונן. כמו כן, לפי הודעה זו, חיימוב לא ראה איש מחזיק סכין במהלך הקטטה. לעומת זאת, ממזכר חוקר מיום 15.1.13 עולה כי במהלך החקירה ביום 27.12.12 זיהה חיימוב את המשיב בתמונה כמי שדקר את המתלונן אך לא רצה לומר זאת במהלך חקירה פורמלית. משכך, יצא החוקר עם חיימוב לעשן, כשלגופו של החוקר הוצמד מכשיר הקלטה. במהלך השיחה שב והפליל חיימוב את המשיב כמי שדקר את המתלונן. בהודעה זו אמר חיימוב כי ראה את המשיב לוקח סכין מאחד מבני חבורתו, ה"ילד", ודוקר את המתלונן שלוש פעמים: שתי דקירות בבטן ואחת בחזה. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על כך ששתי הודעותיו של חיימוב סותרות זו את זו. בנוסף נקבע כי הגרסה העולה מהודעתו השנייה של חיימוב בנוגע למספר הדקירות סותרת את הממצאים הרפואיים בגופו של המתלונן, לפיהן המתלונן נדקר פעמיים ולא שלוש כדברי העד. יתרה מזאת, בהתייחס להקלטת השיחה קבע בית המשפט המחוזי כי דברי חיימוב אינם ברורים. עוד נקבע כי הודעתו השנייה של חיימוב, לפיה המשיב הוא הדוקר, אינה עולה בקנה אחד עם דברי העד מולעלם, לפיה "הילד" הוא שאחז בידו סכין במהלך הקטטה. כמו כן ציין בית המשפט כי הסרטון של מצלמת האבטחה אינו מצביע על המשיב כמי שביצע את הדקירה. נוכח כל האמור החליט בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.

4.        בתסקירו קבע שירות המבחן כי רמת הסיכון למעשים בלתי חוקיים הנשקפת מהמשיב היא בינונית-גבוהה. באשר לחלופת המעצר, במסגרתה הוצע שהמשיב יימצא בביתו בפיקוחם של שני ערבים, התרשם שירות המבחן כי הערבים המוצעים אינם מעורבים בחייו של המשיב ולא מודעים לנסיבות מעצרו לעברו הפלילי. משכך, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה בעניינו של המשיב. מאחר שאחד הערבים המוצעים לא התייצב לדיון ביום 20.2.13, הדיון נדחה ליום 26.2.13. משלא התייצב הערב גם במועד זה, הציע המשיב את אשתו כמפקחת במקומו. בית המשפט חקר את אשת המשיב וקבע כי פיקוח שלה יחד עם פיקוחו של הערב הנוסף מהווים חלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את תכלית המעצר. בהחלטתו נתן בית המשפט משקל לכך שבשנים האחרונות המשיב לא היה מעורב בפלילים; לעובדה שמדובר במסוכנות נקודתית בנוגע לאירוע ספציפי שהתרחש ללא תכנון מוקדם; לכך שהמשיב לא השתתף בתחילת הקטטה; כמו גם לכך שהחלופה המוצעת מרוחקת מהעיר באר-שבע; להתרשמותו החיובית של בית המשפט משני הערבים; וכן לעובדה שאין כל היכרות מוקדמת בין המשיב למתלונן, כך שלא קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. נקבע כי די בנימוקים הנזכרים כדי לסטות מהמלצת שירות המבחן. לבסוף הורה בית המשפט על שחרור המשיב לחלופת המעצר.

           מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

5.        העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי חל בתשתית הראייתית כרסום. באשר להודעותיו של חיימוב, נטען כי ההבדלים בין הגרסאות נובעים מאי רצונו של חיימוב לחשוף את האמת במסגרת חקירה פורמלית. באשר לסתירה הנטענת בנוגע למספר הדקירות, נטען כי בשל האופי הדינאמי של הקטטה תיתכן טעות שבשלה זיהה חיימוב את הניסיון לבצע דקירה כדקירה בפועל. מה גם שחיימוב, כך נטען, הצביע נכון על המקומות בגוף בהם נפצע המתלונן. לטענת העוררת, עדותו של חיימוב עושה רושם של עדות מהימנה ואוטנטית, בין היתר בהתחשב בעובדה שאין לחיימוב כל אינטרס להעליל על המשיב ובכך שחיימוב נמנע מלהפליל את חיימוב בחקירה גלויה. באשר לתמיהת בית המשפט המחוזי לגבי האופן שבו הגיעה הסכין מ"הילד" אל המשיב, נטען כי בסרט של מצלמת האבטחה ניתן לראות ש"הילד" נצמד מספר פעמים אל המשיב באופן המאפשר לו להעביר אל המשיב סכין בצורה נסתרת.

6.        באשר לחלופת המעצר סבורה העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על שחרור המשיב ממעצר מאחורי סורג ובריח. לטענתה, נשקף מהמשיב סיכון ברמה גבוהה, וזאת כפי שניתן ללמוד מהעבירה המיוחסת לו, מעברו הפלילי ומתסקיר המעצר שהוגש בעניינו. משכך, אין בכוחה של חלופת המעצר שנקבעה, כך נטען, כדי להשיג את תכלית המעצר. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמפקחים, אותם אישר בית המשפט המחוזי כמפקחים ראויים, אינם למעשה דמויות סמכותיות במידה הנדרשת ואינם יכולים להציב גבולות עבור המשיב, כאשר יכולתה של אשת המשיב לשמש מפקחת כלל לא נבחנה על-ידי שירות המבחן. בנוסף, מבקשת העוררת להתחשב במדיניות השיפוטית ביחס למי שחשוד כנוהג בהתאם לתת-תרבות הסכין. נטען כי במקרים כגון דא, כאשר קיימות ראיות לכאורה, לא ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר.

7.        לטענת בא-כוח המשיב, העד המרכזי חיימוב היה שיכור בעת מתן העדות, כפי שניתן ללמוד מדברי ההבל שהשמיע במהלך העדות. בהקשר זה נטען כי יש לזקוף לחובתה של העוררת את העובדה שגורמי החקירה לא עיכבו את מתן העדות עד שחיימוב יתפכח משכרותו וכן את העובדה שלא נגבתה מחיימוב הודעה נוספת לאחר מכן. מעבר לכך נטען כי החוקר הוא שהעלה ראשון את שמו של המשיב במהלך השיחה המוקלטת עם חיימוב ובכך למעשה "הכניס מילים" לפיו של העד. עוד טוען בא-כוח המשיב כי העובדה, שלפי עדויותיהם של העדים הנוספים, המשיב נכח במקום הקטטה אינה מהווה חיזוק לעדותו של חיימוב, שכן עצם נוכחותו של המשיב בזירה ואף נטילת חלק מסוים בקטטה אינן מוכחשות על-ידיו. בנוסף נטען כי עצם העובדה שהמשיב החזיק יד בתוך הכיס אינה יכולה לחזק את הסברה כי הייתה ברשותו באותה עת סכין, וזאת בהתחשב בכך שהאירוע התרחש בתקופת החורף והיה זה אך טבעי שאדם יחזיק את ידיו בכיסים.

8.        באשר למסוכנות המשיב, חוזר בא-כוחו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן מדובר במסוכנות נקודתית וכי בהיעדר היכרות מוקדמת אין חשש לנקמה מצד המשיב כלפי המתלונן או מי מטעמו. באשר לזהות הערבים, טען בא-כוח המשיב כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר בחן את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי.

דיון והכרעה

           לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את הקלטת המתעדת את גביית העדות של חיימוב וצפיתי בסרט שהופק ממצלמת האבטחה, הגעתי למסקנה שהראיות הקיימות בתיק מבססות תשתית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

9.        כידוע, כלל נקוט בידינו הוא כי בעת בחינת תשתית ראייתית לכאורית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). אבחן באספקלריה זו את הראיות הגולמיות שהונחו לפניי.

10.      בנוגע להודעתו של חיימוב, נראה כי הדברים שאמר בתחילת הודעתו המוקלטת אינם יכולים להעיד על כך שהעד היה במצב תודעתי שיש בו כדי להטיל דופי ממשי בהודעה שמסר. אמנם ההודעה של העד מתובלת בקללות ודברי התפארות, אולם הדברים אינם מנותקים מן ההקשר אלא מכוונים בעיקר להעביר מסר לפיו חיימוב הוא אדם ישר שאינו חושש לפעול לטובת אינטרס הכלל גם כשהדבר כרוך בסיכון עבורו (ראו עמ' 2, ש' 20, 26-24 31-30). ודוק, גם אם הייתי מקבלת את טענת המשיב, לפיה היה חיימוב שיכור בעת מתן ההודעה, לא היה בכך כדי לשנות מן הרושם שהודעתו המוקלטת מותירה, שכן הדברים הרלוונטיים לענייננו מבין אלה שנאמרו בהודעה נשמעים אותנטיים ועקביים. כך, חיימוב מציין את שמו של המשיב; מספר שהמתלונן נדקר בין שתי מכוניות, כפי שקרה בפועל; ומתאר את המקומות בגוף בהם נדקר המתלונן. לכך יש להוסיף את העובדה שהמשיב לא טען שהיה לחיימוב מניע כלשהו להעליל עליו.

11.      עוד אציין כי לא מצאתי ממש בטענת בא-כוח המשיב, לפיה שמו של המשיב הוכנס לפיו של חיימוב, שהרי חיימוב היה הראשון להזכיר את השם יונס (ר' עמ' 3 ש' 2 לתמליל). באשר לאי התאמה בין מספר הדקירות, לפי גרסתו של חיימוב, לבין הממצאים בגופו של המתלונן, מקובלת עליי טענת העוררת, לפיה אין באי דיוק זה כדי להצביע על כרסום ראייתי, שכן במהלך קטטה דינאמית שהשתתפו בה מספר אנשים, תיתכן טעות בזיהוי של כמות הדקירות. נוכח האמור דומה כי קיים סיכוי סביר לכך שהודעתו השנייה של חיימוב תוכל לבסס, יחד עם יתר הראיות בתיק, את הרשעתו של המשיב.

12.      אעיר כי בשלב זה של ההליך אין מקום לבחון את שאלת המהימנות של ההודעה, וזאת "פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת" (ראו: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 630-629 (1998); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, פס' 7 להחלטה (לא פורסמה, 10.4.05)). נראה כי החלת אמת מידה זו על המקרה דנן מובילה למסקנה כי יש להותיר את בחינת מהימנות ההודעה לשלב ההליך העיקרי.